התנהגות הלכתית
פורסם בגיליון "מוצ"ש" ב- י"ג אלול, 16.9.16
תפילה, ציצית ולימוד: האם דתיים מקיימים מצוות?
הולכים למופעים שבהם נשים שרות ולחוף מעורב עם המשפחה, אבל מקפידים על הנחת תפילין ולבישת ציצית. סקר "מקור ראשון" ומכון מסקר ממפה את הרגלי שמירת המצוות של הציבור הדתי–לאומי
שיטה
הסקר התבצע על בסיס מאגר משיבים קבוע ואיכותי הקיים במערכת של 'מכון מסקר'. מאגר זה מכיל אלפי משיבים ומשיבות מכל הארץ ומכל קצות קשת הדעות והגוונים במגזר הדתי לאומי. פרטיהם והגדרותיהם של המשיבים קיימים במערכת, לצד נתונים רבים שנאספו בשיטתיות מסקרים קודמים ואשר תורמים לניתוחו של כל אחד מהם. מהמאגר נגזר המדגם המייצג של האוכלוסיה הדתית לאומית, ייצוג המבוסס על שלל מאפיינים ייחודיים ומהותיים בתוך המגזר פנימה, אשר הורכב במקצועיות ודקדוק רב ע"י מומחים בתחום ועל בסיס מחקרים עדכניים.
כל אחת מהקבוצות המאופיינות הנ"ל, מתחלקת לשני זרמים הגובלים בהשקפה המקבילה להם, והם מכילים מנעד רחב של רמות הקפדה שונות בהלכה ובשמירת תורה ומצוות מחד, ומאידך הגדרות אישיות-עצמאיות שונות, להן ניתן משקל מתאים במדגם המייצג. טעות הדגימה לאומדנים השונים היא 4.5 אחוז.
מאגר המשיבים מפולח לפי פרמטרים שונים: תפיסה דתית בתוך הציונות הדתית, גיל, מגדר, מקום מגורים ועוד, כך שניתן לקבל את התשובות בהתאם לפילוחים הרצויים. כמו כן, ניתן לבצע ניתוחים סטטיסטיים ברמות ושיטות סטטיסטיות שונות החל מסטטיסטיקה תיאורית ועד ניתוחי הבדלים וקשרים בין משתנים, כל זאת לצורך הבנת המציאות בתחום הנבדק.
תחום הגילאים- 16 ומעלה, כאשר כל קבוצת גיל מיוצגת בהתאם למשקלה באוכלוסיה הדתית לאומית, כלומר עם דגש קל לגיל הצעיר יותר, ביחס לאוכלוסיה הכללית.
עיקרי הממצאים:
- 61%- 65% מהגברים הדתיים יראו מופע של אשה שרה או נשים שרות, גם מלכתחילה.
- 86%- 87% מהגברים הדתיים ישמעו מלכתחילה אישה שרה או נשים שרות באמצעות דיסק או רדיו.
- 64% מהגברים הדתיים לובשים ציצית באופן קבוע ו-11% נוספים לובשים אותה בד"כ.
- 47% מהגברים הדתיים מתפללים שחרית במניין, בימות החול בשבוע שגרתי, באופן יום-יומי, ו- 21% נוספים- פעם עד מספר פעמים בשבוע.
- 33% מהמדגם המייצג של המגזר הדתי לאומי יגיעו לחוף נפרד בלבד בבואם לבילוי משפחתי בחוף הים, לעומת 50% במקרה של בילוי חברתי. השאר לחוף מעורב או לא משנה להם כלל.+
- 14% מהגברים כלל אינם לומדים במהלך השבוע לימודי קודש כלשהם, 54% לומדים במצטבר עד שלוש שעות בשבוע.
- כ-20% מהגברים אינם מתפללים כלל מנחה וערבית במהלך השבוע, וכ-40% מתפללים באופן יומיומי במניין.
- 10% מהגברים אינם מניחים תפילין כלל, 84% באופן יומיומי.
- כ-8% מהמגזר אינם מברכים כלל לפני אכילת מאכלים שונים (פרט ללחם), וכ-55% מברכים באופן קבוע. בנוסף, כ-20% אינם מברכים כלל לאחר האכילה, לעומת כ-30% המברכים באופן קבוע.
בכל הסקר, הכוונה לגברים דתיים לאומיים בלבד.
שירת נשים
פירוט הממצאים
עפ"י המדגם המייצג של הגברים במגזר הדתי לאומי, ישנו הבדל התנהגות במקרה של מפגש עם "שירת נשים" העולה מתוך רדיו או דיסק מוזיקה (להלן מפגש בלתי ישיר) ומקרה של "שירת נשים" באירוע/הופעה (להלן מפגש ישיר). במקרה של מפגש ישיר, כאשר אשה יחידה עולה לשיר, 14% ציינו שהם לא ישמעו/יראו אותה או שייצאו החוצה במקרה הצורך. 24% נוספים ציינו כי הם מלכתחילה יימנעו ממפגש שכזה אך בדיעבד יישארו ויישמעו/ייראו. השאר, 61% ציינו שהם יראו וישמעו כזה מופע, גם מלכתחילה. האחוזים דומים מאוד גם כאשר מספר נשים עולות לשיר באירוע שכזה.
ההתנהגות ההלכתית שונה במקרה של מפגש בלתי ישיר, בו רק 3% יפסיקו את שמיעת הזמרת ו- 10% יימנעו מכך מלכתחילה אך לא יפסיקו את המוזיקה או יעברו תחנת רדיו. השאר, 87% ישמעו במפגש בלתי ישיר, זמרת אחת שרה או מספר זמרות, גם מלכתחילה.
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים מלמדים על כך שבאופן כללי הציבור הדתי לאומי אינו מקפיד להימנע ממצבים בהם יש היבט של "קול באישה". להיפך, ניתן לראות בממצאים אישור לכך שהלכה זו אינה מקובלת בציבור כך שאף בציבור התורני ובמצב "החמור" ביותר (אישה לבד עולה לשיר באירוע) יותר מ- 60% בסופו של דבר יישארו וישמעו את השיר (בין מלכתחילה ובין בדיעבד). הניתוח הסוציולוגי של מציאות זו נובע מן המציאות הישראלית הכללית ומהחיבור של הציבור הציוני דתי למציאות זו.
המציאות הישראלית הכללית הינה מציאות ליברלית אקטיבית וחד משמעית אשר מוקיעה באופן פומבי כל ניסיון של פרטים, ואף יותר מכך קבוצה תרבותית מסוימת, לבנות להם הגמוניה תרבותית עצמאית הנוגדת את ערכיה הבסיסיים והדומיננטיים. לקבוצת המיעוט נותרות שתי אפשרויות: לבחור במודע בייחודיות התרבותית תוך תשלום המחיר הציבורי הנלווה לבחירה זו או לזנוח את המאבק בעניין מסוים על מנת להישאר כחלק מהציבוריות הכללית.
הציבור הציוני דתי נמצא בתווך ובעין הסערה. מחד חשוב לו להדגיש את הייחודיות התרבותית הנובעת מעולמה של ההלכה היהודית, אך מאידך חשוב לו להישאר במרכז הבמה הישראלית התרבותית לכל דבר ועניין ועל כן הוא בוחר בחלק מהדברים להיאבק, אך באחרים לוותר וללכת עם הזרם. המקרה של "שירת נשים" הינו מקרה קלאסי שבו בחרה הציבוריות הדתית לאומית ללכת עם הזרם שכן באופן פנימי, בתוך הציונות הדתית, הלכה זו לא הייתה ברורה לגמרי ורבנים שונים מצאו הקלות מסוימות בדרך מימושה. יתר על כן, המציאות התרבותית של הימצאות נשים במרחב הציבורי הלך ותפס תאוצה כך שהמציאות שעל גבה נבנתה ההלכה נראתה די מרוחקת. מהצד החילוני, זכתה דווקא הלכה זו לקיתונות של בוז שכן היא נתפסת כפומבית וכפוגעת גם בזמרת/ות ובקהל. לאור מצב זה, כפי שמראים הממצאים הציבור הדתי לאומי "החליט" ללכת בזרם הכלל ציבורי כך שההקפדה בתחום זה נמוכה מאוד.
יחד עם זאת, נראה כי יש הבדל פנימי בתוך הציונות הדתית בין הציבור התורני לבין שאר הקבוצות. אחוז "התורניים" אשר ציינו כי הם "יראו/ישמעו" את הזמרת/ות נמוך בכ-20% מאשר בשאר הקבוצות בכל אחד מהמצבים. נראה שההסבר שציינו למעלה נכון גם בהקשר זה. הציבור התורני, בניגוד לשאר הגוונים בתוך הציונות הדתית, מתאפיין במוכנות גבוהה יותר לבחירה בבידול התרבותי למרות המחירים הציבוריים והתדמיתיים שהוא גורר בעקבותיו. ציבור זה חי, באופן כללי, יותר בתוך קהילות עצמאיות ונוטה יותר להבניה של תרבות עצמאית הנובעת מתוך עולם היהדות. יתר על כן, הוא נותן משקל פחות לסערות התקשורתיות שנובעות מאירועים ציבוריים של הימנעות משירת נשים, כך שהיכולת שלו לבחור באפשרות של בידול תרבותי היא גבוהה יותר, אך כאמור גם בתוכו נושא זה אינו מוחלט ואף יש נטייה של הקלה וליברליות מסוימת.
ממצא מעניין נוסף הוא הליברליות היחסית שעולה בקבוצת הגיל המבוגרת יותר על פני קבוצות הגיל הצעירות יותר. על פניו נראה כי ציבור זה אשר חלקו הגדול גדל והתבגר בשנות ה 40-60 של המאה ה20 לא חווה את כניסת ובניית עולם התורה הציוני דתי והוא פרי החינוך של "הפועל המזרחי" הקלאסי של ראשית ימי המדינה. במסגרת חינוך זה ההקפדה על הפרדה בין נשים לגברים עדיין לא הייתה דומיננטית ביותר כך שכל העניין של "קול באישה" לא בא לידי דיון וביטוי ולכן גם בבגרותם מרביתם לא מקפידים בכך.
(שירת נשים. התמונה מתוך מופע "אנסמבל פעימה", צילום מסך מתוך האתר)
מצוות ציצית
בקרב הגברים, 16% ציינו כי הם אינם לובשים ציצית כלל, 9% לובשים אך רק לפעמים או בזמנים מסוימים (שבת, אירוע, תפילה וכד'), 11% ציינו כי הם בד"כ לובשים ציצית, וכל השאר (64%) לובשים ציצית באופן קבוע.
בפילוח עפ"י השקפה ניכר הבדל בין ההשקפות כאשר 88% מהגברים בציו"ד התורנית לובשים ציצית בד"כ או באופן קבוע, לעומת 75% מהגברים בציו"ד הקלאסית ובקרב הדתיים הנוספים, ו-57% מהציו"ד הליברלית.
כך ההבדל גם בפילוח עפ"י גילאים, כאשר 80% מהגברים המבוגרים לובשים ציצית בד"כ או תמיד, לעומת 75% בקרב הבוגרים, ו- 70% מהצעירים.
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים מלמדים כי מרבית הגברים בציונות הדתית (כ-75%) לובשים ציצית לפחות "בדרך כלל" ומרביתם לובשים ציצית "תמיד". נראה כי מבחינה סוציולוגית מצווה זו הינה הניגוד המלא לעניין "קול באישה" שדנו בו בשאלה קודמת. מצווה זו נתפסת כעניין אישי-פרטי שלא גורר כלל "מחירים ציבוריים". אין בו אמירה כזאת או אחרת על ההגמוניה התרבותית ואף להיפך הוא מממש את הכלל הליברלי שמדגיש את הצורך של חברה לתת לכל אחד להתנהג כרצונו כל עוד הוא אינו פוגע בזולתו. כך, שלבישת הציצית היא מצווה קלאסית של הפרט הלובש אותה ומצוות מסוג זה זוכות להקפדה יתרה שכן הן אינן מביאות את הדילמה הציונית דתית לכדי דיון.
ניתוח הממצאים הפנים מגזריים מלמדים על פערים מעניינים הן בהיבט הגילאי והן בהיבט התורני. בהיבט הגילאי ניתן לראות כי ככל שהמשיבים מבוגרים יותר כך ההקפדה שלהם על לבישת ציצית גבוהה יותר. מאידך, בהיבט התורני, ניתן לראות כי בעוד אצל הליברליים ההקפדה על לבישת ציצית עומדת על קצת יותר מ-50%, אצל ה"תורניים" היא עומדת על קרוב ל-90%.
את העניין הגילאי ניתן להסביר בהמשך לתיאוריה שאותנו הצבנו בדיון הקודם. כפי שניתן לראות, לכאורה עומדת ההקפדה על לבישת הציצית באופן הפוך לשמיעת "קול באישה". בעוד בנושא ה-"קול באישה" נמצאו המשיבים המבוגרים כליברליים יותר מהקבוצות האחרות, כאן, בנושא הציצית, הם מקפידים יותר משאר הקבוצות. ממצאים מעניינים אלה מלמדים בדיוק על העניין של "הגמוניה תרבותית" והמוכנות לה. הציבור המבוגר שבימי נערותו לא התחנך על עולם התורה הציוני דתי שאותו אנחנו חווים כיום, כלל לא רואה בסוגיית ה"קול באישה" סוגייה תרבותית ולכן הוא מהווה ראש חץ ליברלי, אך בעניין הציצית אשר מהווה מצווה אישית הוא מקפיד יותר מאשר קבוצות הגיל הצעירות יותר.
בעניין ההקפדה הבולטת בציבור התורני ובמיוחד לנוכח חוסר ההקפדה בציבור הליברלי יותר, ניתן לראות בכך את קו ההפרדה הקיים בתוך הציבור הציוני דתי. דווקא בגלל היותה של מצוות הציצית מצווה פרטית ואישית מאוד, היא מדגישה את קו ההפרדה בין ציבור שבדעותיו הוא בהחלט ציוני דתי אך אינו מקפיד על קלה כבחמורה לעומת ציבור אשר בראש ובראשונה מאופיין בהקפדה על מצוות בעיקר על מצוות אישיות שאינן מביאות לפתחו את הדילמה המשמעותית בין המשך חיבור לציבוריות הישראלית לבין הקפדה במצוות.
ציצית.
מניין בשחרית בימות החול
ממצאים:
בקרב המדגם המייצג של הגברים במגזר הדתי לאומי, עולה כי בשבוע שגרתי 9% כלל אינם מתפללים שחרית באמצע השבוע, ועוד 13% אינם מתפללים כלל במניין בימות החול. מנגד, 10% מגיעים להתפלל במניין לעתים רחוקות, 7% אחרים פעם – פעמיים בשבוע, 14% מספר פעמים בשבוע, ו- 47% מהגברים מתפללים במניין באופן יום-יומי.
בפילוח עפ"י השקפה, מתקבלת מגמה מסוימת כאשר- 76% מהציונות הדתית התורנית מתפללים שחרית במניין באופן יום-יומי או מספר פעמים בשבוע או פעם-פעמיים בשבוע, לעומת 70% בקרב הדתיים הנוספים, 68% מהציו"ד הקלאסית, ו- 55% מהציו"ד הליברלית.
מבחינת גילאים, המגמה ברורה כאשר 91% מהגברים המבוגרים, מתפללים במניין לפחות פעם בשבוע בימות החול, לעומת 59% מהבוגרים ו- 57% מהצעירים.
תפילת מנחה וערבית בימות החול, והאם במניין?
פירוט הממצאים
עפ"י המדגם המייצג של הגברים במגזר הדתי לאומי, 17% אינם מתפללים כלל מנחה באמצע השבוע (ו-20% אינם מתפללים כלל ערבית). השאר מתפללים מנחה במידה מסוימת או קבועה, לעתים במניין ולעתים לא במניין, כדלקמן: 9% אינם מתפללים מנחה כלל במניין (7% כך בערבית), 12% לעתים רחוקות במניין (14%), 18% מספר פעמים בשבוע במניין (20%), ו-44% במניין באופן יומיומי (39%).
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים מלמדים כי יותר מ-50% מהגברים מתפללים מנחה וערבית במניין לפחות במרבית מימות החול ועוד אחוז לא מבוטל מתפלל ביחיד ורק לעיתים במניין. יחד עם זאת, ישנו אחוז מסוים ולא מבוטל שלא מתפלל כלל תפילות מנחה וערבית (קצת יותר ערבית מאשר מנחה). ממצאים אלה מלמדים בראש וראשונה כי נושא התפילה בכלל ותפילה במניין מהווה חלק אינטגרלי מסדר היום הגברי הציוני דתי. כלומר גבר ציוני דתי סביר מקדיש שעה ביום לתפילה (כחצי שעה לשחרית ועוד פעמיים רבע שעה למנחה וערבית) ולעיתים רבות לסדר יום זה יש להוסיף עוד זמן מסוים להגעה לבית כנסת לצורך תפילה במניין וכו'.
נראה כי בהקשר לממצאים שמצאנו קודם יש הלימה מסוימת בין לימוד תורה לבין תפילה. שני נושאים אלה מהווים את מרכיבי היסוד של סדר היום היומיומי של הגבר היהודי הדתי שמקוטלגים שניהם בחלק של ההווי הדתי של האדם, אך בעוד התפילה היא מרכיב מוגדר לפרטי פרטים (תוכן, זמן, מקום וכו') ואינו ניתן לדחייה משמעותית, לימוד תורה מהווה מצווה כללית שאינה מוגדרת כמעט כלל ועל האדם להציב בה תוכן, גבולות, זמנים וכו' ובעיקר היא ניתנת לדחייה. לאור זאת, ההקפדה על תפילות משמעותית יותר בהיבט הביצועי מאשר על לימוד תורה.
למרות האחוז הגבוה של המקפידים להתפלל יש לתת את הדעת גם לאחוז הלא מבוטל שמדווח כי אינו נוהג להתפלל במהלך ימי החול תפילות מנחה וערבית. היבט אחד של ממצא זה הוא הכללת קבוצות שוליים של הציונות הדתית בתוך גבולות המגזר. קבוצות אלה כוללות משיבים שניתן להגדירם כמסורתיים עם נטייה למגזר הציו"ד, צעירים מבתים של הציונות הדתית אך כרגע "מתנדנדים" באשר להגדרת הזהות הדתית שלהם, חוזרים בתשובה שכבר מגדירים את עצמם כדתיים אך עדיין לא סיגלו לעצמם התנהגות קלאסית של ציו"ד וכו'. סביר להניח כי חלק מהמשיבים שענו כי אינם מתפללים כלל תפילות מנחה וערבית הינם מייצגים של קבוצות דגימה אלה. אך יחד עם זאת, יש להניח כי לא כל ה-20% (בערך) של משיבים שענו כי אינם מתפללים הינם מקבוצות אלה, כך שנראה כי יש אחוז מסוים של משיבים מלב ליבה של הציונות הדתית אשר אינם מתפללים תפילות מנחה וערבית. בנוסף, נמצא כי יש הבדלים בפילוחים השונים כאשר הבדלים אלה תואמים את ההבדלים שנמצאו בתחום לימוד התורה ואף משמעותיים מהם כך שניתן לראות בכך אישוש להקבלה שנעשתה כאן בין שני תחומי ההתנהגות הדתית.
הנחת תפילין
פירוט הממצאים
עפ"י המדגם המייצג של הגברים במגזר הדתי לאומי, 84% מניחים תפילין מדי יום בשבוע שגרתי, 5% מניחים מספר פעמים בשבוע, 2% רק פעם- פעמיים בשבוע, ו-10% אינם מניחים כלל.
בפילוח עפ"י השקפה, 7% מהמזוהים עם הציונות הדתית התורנית השיבו כי אינם מניחים תפילין כלל, לעומת 9% מהציו"ד הקלאסית, 15% מהציו"ד הליברלית ו-10% מהדתיים הנוספים. מנגד, 93% מהציו"ד התורנית מניחים מדי יום, 80% מהציו"ד הקלאסית, 74% מהציו"ד הליברלית ו- 87% מקרב הדתיים הנוספים.
בפילוח עפ"י גיל ניכר כי הצעירים מקפידים על מצוות תפילין פחות ממקביליהם: 75% מהצעירים מניחים מדי יום לעומת 85% מהבוגרים ו- 91% מהמבוגרים. מנגד, 15% מהצעירים אינם מניחים כלל, לעומת 10% מהבוגרים ו- 3% בלבד מהמבוגרים.
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים בעניין הנחת תפילין דומים באופן עקרוני לממצאים באשר לתפילות מנחה וערבית אך עם נטייה חזקה בהרבה לצד השמרני של הקפדה על פרקטיקה זו. באופן כללי, כ-90% מקפידים על פרקטיקה זו כל יום וכ-10% כלל לא מקיימים זאת או מקיימים ולא באופן יומיומי. לגבי המשיבים שאינם מניחים תפילין כלל או באופן לא יומיומי תקף ההסבר שניתן בממצאים הקודמים באשר לדגימה של שוליים חברתיים של המגזר הציוני דתי. נראה שאחוז זה משקף את השוליים הללו כך שניתן לומר כי בניגוד להקפדה על תפילות מנחה וערבית, בעניין הנחת תפילין, לב ליבה של הציונות הדתית מקפיד על הנחת תפילין יומיומית.
נראה כי מרכזיותה התרבותית של מצווה זו, היותה מצווה מדאורייתא, הזמן הקצר שיש להקדיש לצורך קיומה והשילוב המקובל שלה עם תפילת שחרית מהווים נקודות חוזק של קיומה הכמעט גורף.
חוף נפרד או מעורב?
ממצאים:
על פי המדגם המייצג של המגזר הדתי לאומי, ישנו הבדל מסוים בהתנהגות ההלכתית בשני המקרים בהם באים לרוב לחוף הים- בין בילוי חברתי ולבין בילוי משפחתי. באופן כללי ישנה העדפה גדולה יותר לבלות בחוף נפרד במצב של בילוי חברתי מאשר בבילוי משפחתי. כך ציינו 50%, כי הם יבואו לחוף נפרד כאשר הם עם חבריהם או חברותיהם והשאר (40%) רק בחוף מעורב או שלא משנה להם כלל.
לעומת זאת, 33% ציינו כי הם יעדיפו חוף נפרד כאשר הם באים לבילוי משפחתי עם בן/בת זוגם וילדיהם. במקרה זה, האחוז שלא משנה להם כלל איזה סוג חוף (32%-33%) לא משתנה אך משמעותית יותר יעדיפו מלכתחילה חוף מעורב – 23% בבילוי משפחתי לעומת 9% בבילוי חברתי.
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים מלמדים על הקפדה חלקית בלבד (כ-50% ומטה) של מרבית הציבור על חוף נפרד באופן מוחלט. ניתן לומר כי בדומה לעניין "קול באישה" גם עניין זה נמצא בדיון ציבורי הן מהפן ההלכתי שלו והן מהפן הציבורי שלו. מהפן ההלכתי נראה כי הקלות שונות וחוסר מוחלטות בפסיקת ההלכה בעניין זה מהווים פתח למנהגים שונים. לדוגמא, עצם עניין ההגדרה של חוף כנפרד או מעורב אינו סגור לגמרי כך שאנשים שונים נוטים לפרש לעצמם את ההלכה וממילא יוצא כי יש אחוז של משיבים שכן מקפידים על העניין ההלכתי (לדעתם) אם כי ברמה הציבורית הם נחשבים ככאלה אשר מתרחצים בחוף מעורב.
הפן הסוציולוגי של ממצאים אלה מעניין יותר. על פי הממצאים יש הפרש מסוים (של כ-10%) בין ההתנהגות עם חברים לבין ההתנהגות עם המשפחה כך שעם המשפחה ההתנהגות ליברלית יותר. לאור ממצא מעניין זה נראה כי היות ומדובר בהתנהגות פומבית בעלת קונוטציות והשלכות חברתיות, נכנס למערך השיקולים גם השיקול החברתי. שיקול זה מכוון את ההתנהגות הציבורית להתנהגות שמרנית יותר אף שבאופן אישי המשיב נוהג להתנהגות מתירנית יותר. דהיינו החברה בכללותה נתפסת כשמרנית יותר מאשר הפרטים המרכיבים אותה. ניתן לראות בהיבט זה את כוחה המשמר של החברה אשר שומרת על הפרטים בתוכה. נראה שגם בציבוריות הכללית נתפסת החברה הדתית לאומית כשמרנית יותר מאשר לחברים בה.
פן אחר של הממצאים הוא החלוקה הפנימית בהיבט הגילאי ובהיבט התורני. בניתוח הממצאים על פי גיל ראינו כי בהתאם לממצאים קודמים גם בהקשר זה ככל שהגיל עולה כך ההתנהגות הליברלית פופולרית יותר. ממצא זה מוסבר על ידי החינוך המוקדם של משיבים אלה בעדין שבו ההקפדה על הפרדה בין המינים לא הייתה מקובלת כל כך, שכן שנות ההתבגרות שלהם היו טרום עידן "עולם התורה הציוני דתי". לעומת זאת, בגיל הצעיר יותר, אשר שנות התבגרותו הם בלב ליבו של "עולם התורה הציוני דתי", גדלו על ברכי הפרדה ברמה כזאת או אחרת בין המינים ועל כן אחוז גבוה יותר מהם מקפידים על הפרדה זו.
בהיבט התורני ניתן לראות כי הקפדה מוחלטת על חוף נפרד מהווה נחלתם של אחוז גבוה יחסית מהמשיבים הנכללים בתוך הקבוצה ה"תורנית". לעומת זאת, הציבור הנכלל בתוך הקבוצה "הליברלית" מקפיד על כך באופן מועט יחסית. גם כאן ניתן לראות את קו ההפרדה הציוני דתי בין הציבור הליברלי לבין הציבור התורני. בין ציבור שבדעותיו הוא בהחלט ציוני דתי אך אינו מקפיד על קלה כבחמורה לעומת ציבור אשר בראש וראשונה מאופיין בהקפדה על מצוות בעיקר על מצוות אישיות שאינן מביאות לפתחו את הדילמה המשמעותית בין המשך חיבור לציבוריות הישראלית לבין הקפדה במצוות.
חוף נפרד.
לימודי קודש במהלך השבוע
עפ"י המדגם המייצג של המגזר הדתי לאומי, 28% אינם לומדים כלל לימודי קודש כלשהם במהלך ימות החול בשבוע. שאר האחוזים מתחלקים בכמות השעות השונות המוקדשות ללימודים אלו כדלקמן: 29% מקדישים במצטבר עד שעה ללימודי הקודש, 23% בין שעה לשלוש שעות, 12% בין שלוש לעשר שעות, 4% בין עשר לעשרים שעות, ו-3% אחרונים מקדישים ללימודי קודש במהלך השבוע יותר מעשרים שעות במצטבר.
הבדלים משמעותיים נרשמים בהבדל בין המינים באופן טבעי, כך שגברים דתיים מקדישים זמן רב יותר ללימודי קודש במהלך השבוע. כעת ניתן לראות ש- 14% בלבד מהגברים אינם מקדישים כלל זמן ללימודים אלו, לעומת 41% מהנשים. בנוסף, 24% מהגברים מקדישים עד שעה (לעומת 33% מהנשים), 30% בין שעה לשלוש שעות (17%), 19% בין שלוש לעשר שעות (6%) ו-13% עשר שעות ומעלה (2%).
גם בפילוח עפ"י השקפה נרשם הבדל משמעותי בין ההשקפות השונות, אם כי התמונה מורכבת. בקרב הדתיים הנוספים ('אחר') 19% כלל אינם לומדים לעומת 20% בקרב הציונות הדתית התורנית, ו-35% בקרב הציו"ד הקלאסית והליברלית. ועוד, בקרב אוכלוסיית הדתיים הנוספים, 25% מקדישים עד שעה ללימודים אלו (לעומת 28%, 34%, 23% בהתאמה), 30% מקדישים בין שעה לשלוש שעות במצטבר (26%, 17%, 23%), 19% בין שלוש לעשר שעות (16%, 9%, 7%) והשאר – 7% עשר שעות ומעלה (9%, 4%, 11%).
בפילוח עפ"י גיל, נמצא כי הצעירים הדתיים מקדישים פחות זמן ללימודי קודש במהלך השבוע מהבוגרים והמבוגרים. כשליש מהם (32%) אינם לומדים כלל לעומת 27% מהבוגרים ו- 25% מהמבוגרים. שליש נוסף (33%) מקדיש עד שעה במצטבר לעומת 30% ו- 23% בהתאמה. ועוד, 16% מקדישים בין שעה לשלוש שעות (28%, 24%), 9% בין שלוש לעשר שעות (10% ו- 18%), ו-9% מקדישים עשר שעות ומעלה במהלך השבוע (5% ו- 9%).
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים מלמדים כי בציבור הדתי לאומי, לימוד תורה במהלך השבוע (ללא שבת) אינו מהווה רכיב מרכזי של חיי היום יום מבחינת הזמן המוקדש לו, אך יחד עם זאת הוא נוכח בתרבותו. כרבע מהמשיבים אינם לומדים כלל במהלך השבוע (ללא שבת) אך אם ניקח בחשבון שכמחצית מהמשיבים הן נשים שאצלן לימוד תורה "על הסדר" פחות קיים, נקבל שיש מיעוט קטן שאינו לומד כלל במהלך ימות החול. לעומת זאת יש רוב גדול שכן מקדיש זמן בהיקפים משתנים ללימוד תורה "על הסדר" ואף אצל הנשים מדובר ברוב שכן לומדות במהלך השבוע. לאור זאת, המסקנה המתבקשת היא היותו של "לימוד תורה" ערך נוכח בתרבות אך לא מרכיב משמעותי מסדר היום.
מבחינת היקף הלימוד, כאן מציגים הממצאים את העובדה כי רוב גדול של הלומדים, מקדיש מקסימום שלוש שעות שבועיות ללימוד תורה או במילים אחרות כחצי שעה יומית בממוצע לכל היותר. נראה כי בעיקר יש כאן בעייתיות פרקטית: סדר היום הלחוץ והתובעני שבו חיים מרבית הציבור הדתי לאומי של שילוב מקסימלי – משפחה, עבודה, לימודים ואף לעיתים רבות פעילות ציבורית/התנדבותית וכדומה, מקשה מאוד על הקדשת זמן משמעותי יותר ללימוד תורה. למרות מרכזיותו של ההסבר הפרקטי למיעוט יחסי של לימוד תורה, לא ניתן להתעלם גם מהיבט עקרוני יותר של מקומו של לימוד תורה בחיי היום-יום בציונות הדתית. מסתבר כי מצד אחד עצם החשיבות של לימוד תורה קיים ומושרש אך הפיכתו לפרקטיקה יומיומית אינה מאוד דומיננטית.
יחד עם זאת, חשוב לציין כי יש הבדלים די משמעותיים בין קבוצות על פי הפילוח המוצג כאן. במיוחד ניתן לראות הבדלים בין נשים לגברים, בין צעירים למבוגרים ובין "תורניים" לקבוצות אחרות. בכל ההבדלים הללו ניתן לראות כי לפי המצופה מבוגרים מדווחים על אחוז לומדים ו"עומס" לימוד גבוה יותר מאשר צעירים, באותו אופן גברים ביחס לנשים ותורניים ביחס לקבוצות אחרות. הבדלים אלה מאששים את שני הטיעונים המרכזיים שהעלינו קודם הן בעניין הפרקטיות והן בעניין ההיבט התרבותי של "לימוד התורה".
ברכות הנהנין
פירוט הממצאים
עפ"י המדגם המייצג של המגזר הדתי לאומי, עולה כי ישנם אחוזים דומים למדי בנושא הברכה לפני אכילת ענפי המאכלים השונים, בהבדל משמעותי מאכילת לחם ודומיו. 7%-9% אינם מברכים כלל לפני שתיית משקאות, אכילת חטיפים/מאפים קטנים/עוגות, פירות, ובשר/דגים ופחמימות (לעומת 4% לפני אכילת לחם, פיתות וכד'). 8%-10% נוספים מברכים רק לעתים רחוקות בכל ענפי המזון הללו (לעומת 3%), 10%-12% מברכים מדי פעם (6%), 16%-17% מברכים לעתים קרובות (13%) ו- 54%-56% מברכים תמיד (74%).
עפ"י המדגם המייצג של המגזר הדתי לאומי, עולה כי פחות מקפידים על הברכות שלאחר המזון מאשר הברכות לפניו. שוב, כמו בשאלה הקודמת, האחוזים דומים למדי בין כל ענפי המזון לעומת ענף הלחם ודומיו, אך כאן מסתמן הבדל מסוים בין הבשר והפחמימות לעומת השאר. 22%-28% אינם מברכים כלל לאחר שתיית משקאות, אכילת חטיפים/מאפים קטנים/עוגות ופירות, לעומת 17% שלא מברכים כלל לאחר בשר ופחמימות ו-6% בלבד לאחר הלחם ודומיו. השאר מברכים בתדירות שונה: 17%-19% מברכים רק לעתים רחוקות (לעומת 16% לאחר בשר ופחמימות ו-4% לאחר הלחם), 14%-16% מדי פעם (11% ו- 8% בהתאמה), 13%-15% לעתים קרובות (17% ו-20%), ו- 26%-32% מברכים תמיד (39% ו-61%).
ניתוח הממצאים (ד"ר עדו ליברמן)
הממצאים העוסקים בתחום הברכות לפני ואחרי אוכל מפתיעים למדי. אחוז גבוה של משיבים מברך על מזון (לפני ואחרי) רק לעיתים או כלל לא. יתר על כן, יש פער בין האחוז הנמוך המדווחים על הקפדה על ברכות "לפני האוכל" לבין אחוז נמוך עוד יותר שמדווחים על הקפדה על ברכה "לאחר האוכל". נתון נוסף שצריך לקחת בחשבון בהבנת המציאות בתחום זה הוא פער משמעותי בין הקפדה על ברכות על לחם וכדומה (לפני ואחרי) לבין ברכות על שאר סוגי האוכל (לפני ואחרי) שהוא נמוך באופן משמעותי.
בבסיס, נראה כי מעבר להסבר של דגימה מרחיבה אשר מכניסה גם שוליים של הציונות הדתית לתוך המדגם, מייצגים נתונים אלה חוסר הקפדה שורשי בתחום ברכות הנהנין, במיוחד בברכות שאחרי האוכל. מהממצאים קשה להפריד בין מס' גורמים אשר פועלים ביצירת מציאות זו. ניתן להעלות את עניין הבעייתיות ההלכתית בתחום זה וחוסר ההגדרה הברורה שלו, חינוך בעייתי בתחום זה, חוסר תשומת לב, רמה מסוימת של "זלזול" בחשיבות עניין זה ביחס לחיים הדתיים בכללותם (תפיסה של מעין משהו שהוא "רשות"). כפי שכבר נאמר, נושא הברכה לפני ואחרי אכילת לחם ודומיו מוקפדת יותר, שכן בתפיסה הדתית זהו "גולת הכותרת" של המושג אוכל, מה עוד שמיועדת לכך ברכה מיוחדת גם לפני וגם אחרי האוכל ומצווה זו (לפחות חלקה) הינה מדאורייתא, כך שכאן מדובר בקטגוריה בפני עצמה.
מתוך הקפדה זו על תחום ה"לחם" ברור שהממצאים בכללותם אשר מלמדים על חוסר הקפדה על תחום הברכות לא נובע מתוך קושי טכני אלא יותר מתוך חוסר השתרשות תחום זה בציבור הציו"ד הכללי.
סידורי ילדים הנפוצים במגזר הדתי. לימוד ברכות כבר מגילאי הגן.